מהמעבדה לחיים האמיתיים: קריאת השכמה של אמא לבטיחות ילדים ברכב

צפצוף חד הדהד ברחבי הבניין הענק המצופה אבן. באותו רגע שמענו קליק, רעש חד כמו הצלפה, והצליל שלא ניתן לטעות בו של משהו בתאוצה.

מנקודת התצפית שלנו, מאחורי קיר זכוכית גבוה במרכז הבטיחות של וולוו, צפתה שרה במכונית פורצת מתוך מנהרה, דוהרת לעבר גוש בטון עצום.

ההתנגשות הייתה מחליאה. ריסוק המתכת כשמתנגשת באובייקט שבלתי ניתן להזזה, הפיצוצים של כריות האוויר שנפתחו ברגע, עיוות מכסה המנוע. צלילים שמעולם לא שמעתי במציאות לפני כן.

ובתוך עננת כריות האוויר הזו, ידעתי, נמצאת בובת מבחני ריסוק, בגודל תינוק, קשורה למושב הרכב.

"אותו מושב בטיחות שהבת שלי משתמשת בו"

מאז ומתמיד הקפדתי על בטיחות ברכב. אמא שלי בכלל לא הייתה מתניעה את הרכב עד שכולם היו חגורים בחגורות בטיחות. תמיד היו לנו מושבי בטיחות לתינוקות או בוסטרים, ומגיל צעיר לימדו אותנו על הסכנות שילדים מתמודדים איתן במכוניות.

אבל רק כשעברתי לשוודיה והתחלתי לעבוד בוולוו הבנתי באמת את משמעות המסר.

לאחר שהייתי עדה למבחן הריסוק הראשון שלי, הוצגו לי צילומים המשווים את ההשפעה על בובת מבחן ריסוק של ילד היושב במושב בטיחות בכיוון הנסיעה לעומת מושב הפונה נגד כיוון הנסיעה. גם זה גרם לי להרגיש חולה. זה היה כל מה שהייתי צריכה לראות כדי להשתכנע להשאיר את הילדים שלי במושב נגד כיוון הנסיעה כמה שיותר זמן.

אבל קל לומר את זה מנקודת מבט שוודית – כאן, זו הנורמה.

בארץ מולדתי הדברים שונים. ילדים בני שנה ממוקמים במושבי בטיחות בכיוון הנסיעה, פעוטות נוסעים ללא בוסטרים, וילדים ומבוגרים כאחד מניחים את רצועת החזה של חגורת הבטיחות מאחוריהם כי "זה לא נוח".

כשביקרנו בבית ילדותי והתעקשנו לשכור מושב בטיחות הפונה לאחור עבור הפעוטה שלנו, עמדנו בפני המון שאלות מבני משפחה וחברים - "נראה שכל כך לא נוח לה! הייתי חוטף בחילה ברכב!" - ואפילו לעגו על כך שדחקתי בכולם לחגור את חגורות הבטיחות שלהם כראוי - "זה מגרד לי את הצוואר!"

אבל מבחינתי זה לא נתון למשא ומתן. ומכיוון שילדיי מעולם לא הכירו משהו שונה, הם עולים על מושבי הבטיחות שלהם בלי להתווכח.

אני מקווה שהם לעולם לא יחוו תאונת דרכים.

אלא אם כן, יום אחד, הם ילכו בעקבותיי ויראו ממקור ראשון את ההתקדמות המדהימה בתחום הבטיחות של וולוו.